הוא קוסם,הוא קוסם

מעשה בתלמיד כיתה ז' ושמו ערן. ערן הגיע לאודישנים שערכנו באמצע חודש יוני במבנה שלנו. הוא נבחן לתפקיד "סמי הקוסם" (המקבילה המזרחית לסם). ערן קיבל תשואות רמות מכל הנאמנים שנכחו בחדר וכמובן זכה בתפקיד שחשק בו.

ערן הגיע עם ברק נפלא בעניים ותמימות של נער מתבגר ומיד כשקיבל לידו את הטקסט של המחזה, שינן את תפקידו וחיכה לתחילת החזרות.

את היום הראשון לחזרות הקדשנו למפגש שחקנים ראשוני בו סופר סיפור המחזה בקווים כלליים והובהרה חשיבות הרצינות והאחריות הנחוצות לעבודה מצד הילדים. מיד בתום המפגש, ניגש אלי ערן ואמר: "איגי, אני לא רוצה להיות הקוסם, לא מתאים לי"..

זו הייתה הפתעה שלא ציפיתי לה. בתחילה לא הייתי בטוח מה להגיד אז התחלתי לשבח אותו על המשחק המצוין שלו ועל התאמתו הבלתי מעורערת לתפקיד וניסיתי להבהיר לו בעדינות ש"אין מצב" שהוא יוצא מהתפקיד....

אך הוא חזר וטען שהעניין לא מתאים לו, כששאלתי אותו למה? אמר, "לא בא לי להיות לבד עם כל הילדים הקטנים האלה.." העניין הטריד אותי לכמה שניות וחשתי לרגע שהנה, יש צורך לחפש בדחיפות מחליף לערן, אבל, בוא ברגע עלתה בראשי המחשבה שערן אומר לי במילים אחרות שאני מעמיד אותו במצב שלא נוח לא להיות בו.

במקום להיכנס למצב היסטרי ולהילחץ מתפקיד שצריך לאייש מחדש, בחרתי להיות אמפטי לרגע ולבדוק אם ישנה אפשרות לענות לצורך שהוא העלה ואמרתי לו, "ערן אל תיתן לזה להדאיג אותך, אם לא נוח לך להיות עם ילדים שלא בני גילך בחזרות, נעשה חזרות לבד, רק אני ואתה ולקראת תאריך ההצגה נחבר אותך לקטעים של הילדים, מתאים?" וכשערן ענה בחיוך חיובי, הרגשתי את ההקלה ואז הבנתי את החלק החשוב עבורי בתהליך הזה שבעבודה על המחזה והוא, להיות קשוב תמיד לצרכי הילדים, גם אם ברגע הראשון הם נראים בלתי אפשריים, לגלות בהם את האפשרות... כמו שאמר לי פעם איש חכם.. "הכול פתיר!".