בואו לראות - סרטונים מהחזרות

סרט 1: ההכנות להצגה




סרט 2: ההכנות ממשיכות

הוא קוסם,הוא קוסם

מעשה בתלמיד כיתה ז' ושמו ערן. ערן הגיע לאודישנים שערכנו באמצע חודש יוני במבנה שלנו. הוא נבחן לתפקיד "סמי הקוסם" (המקבילה המזרחית לסם). ערן קיבל תשואות רמות מכל הנאמנים שנכחו בחדר וכמובן זכה בתפקיד שחשק בו.

ערן הגיע עם ברק נפלא בעניים ותמימות של נער מתבגר ומיד כשקיבל לידו את הטקסט של המחזה, שינן את תפקידו וחיכה לתחילת החזרות.

את היום הראשון לחזרות הקדשנו למפגש שחקנים ראשוני בו סופר סיפור המחזה בקווים כלליים והובהרה חשיבות הרצינות והאחריות הנחוצות לעבודה מצד הילדים. מיד בתום המפגש, ניגש אלי ערן ואמר: "איגי, אני לא רוצה להיות הקוסם, לא מתאים לי"..

זו הייתה הפתעה שלא ציפיתי לה. בתחילה לא הייתי בטוח מה להגיד אז התחלתי לשבח אותו על המשחק המצוין שלו ועל התאמתו הבלתי מעורערת לתפקיד וניסיתי להבהיר לו בעדינות ש"אין מצב" שהוא יוצא מהתפקיד....

אך הוא חזר וטען שהעניין לא מתאים לו, כששאלתי אותו למה? אמר, "לא בא לי להיות לבד עם כל הילדים הקטנים האלה.." העניין הטריד אותי לכמה שניות וחשתי לרגע שהנה, יש צורך לחפש בדחיפות מחליף לערן, אבל, בוא ברגע עלתה בראשי המחשבה שערן אומר לי במילים אחרות שאני מעמיד אותו במצב שלא נוח לא להיות בו.

במקום להיכנס למצב היסטרי ולהילחץ מתפקיד שצריך לאייש מחדש, בחרתי להיות אמפטי לרגע ולבדוק אם ישנה אפשרות לענות לצורך שהוא העלה ואמרתי לו, "ערן אל תיתן לזה להדאיג אותך, אם לא נוח לך להיות עם ילדים שלא בני גילך בחזרות, נעשה חזרות לבד, רק אני ואתה ולקראת תאריך ההצגה נחבר אותך לקטעים של הילדים, מתאים?" וכשערן ענה בחיוך חיובי, הרגשתי את ההקלה ואז הבנתי את החלק החשוב עבורי בתהליך הזה שבעבודה על המחזה והוא, להיות קשוב תמיד לצרכי הילדים, גם אם ברגע הראשון הם נראים בלתי אפשריים, לגלות בהם את האפשרות... כמו שאמר לי פעם איש חכם.. "הכול פתיר!".

תפאורה כבדה

בחרנו לבנות יחד עם הילדים מכיתות ז' את שביל האבנים הצהובות. מצאנו תורם יאה למשטחי עץ שחשבנו בתחילה שיתאימו לצורך העניין.

נקבע צוות של שני נאמנים שיעבדו על הפרויקט עם עזרה וייעוץ של נגר מקצועי. מיד נתקלנו בקושי ראשון וחוסר אונים מכך שלא היה לנו מושג איך להתחיל את העבודה ולאור הגילוי שהמשטחים לא חזקים מספיק למימוש הצרכים של ההפקה.הרגשנו שבניית התפאורה הזו ממש "כבדה" עלינו..

בסיעור מוחות שערכנו הצעתי לחפש משטחי עץ עבים יותר באתר האשפה המקומי. נסענו יחד,3 נאמנים עם המנהלת שלנו ל"ציד" של פלטות עץ חזקות... ומצאנו.

בשיתוף פעולה מלא הבאנו את "הסחורה" למבנה שלנו ולאט לאט התחלנו להבין איך אנחנו מתחילים בבניה.

לאחר שהבנו כי הפרויקט "גדול" על הילדים ואף עלול להיות מסוכן, החלטנו לעשות זאת בעצמנו. היינו 2 נאמנים בתחילת הבנייה ותוך כדי העבודה שמתי לב שלאף אחד מאיתנו אין ניסיון של ממש בשימוש בכלים כמו מסור חשמלי או מברגה שעמדו לרשותנו... כל אחד מאיתנו ניסה את כוחו וכשראיתי שהנאמן שאיתי לא מסתדר עם הכלים, החלטתי לנסות להבין בעצמי איך עובדים עם הכלים ומתוך כך להסביר לו איך לעבוד איתם נכון. מכיוון שאני לא הייתי אמור מלכתחילה להתעסק עם בניית השביל החלטתי לבדוק מה יקרה אם אסיר אחריות מעליי. האם השביל יהיה מוכן בזמן למופע??

באמצע התהליך השארתי את חברי (שעד כה לא היה יוזם גדול במיוחד) לעבוד לבד ומצאתי שהוא מסתדר נפלא ללא עזרתי. הוא קיבל את הייעוץ שהיה צריך ונשאר לעבוד לבדו. ראוי לציין ששמחתי כל כך לראות שהוא נכנס לעניין במלוא הרצינות. כל הנוכחים במבנה שעסקו בהכנת תפאורה וצביעתה, יצאו לאזור העבודה שלו בהפתעה וצילמו אותו , מחאו לא כפיים על ההישג.. ובתחושה שלי הוא הרגיש עם זה נפלא ואף אמר אח"כ שהוא מרגיש חלק מההפקה סוף סוף ושהוא חש שעשה משהו שה"תודה" שקיבל מגיעה לו.. ובהרגשה שלי זו העצמה של נאמן שיוכל להשתמש באותה הדרך על מנת להעצים ילדים שלו בפרויקט "פותחים עתיד".

על התהליך של הילדים בקבוצת העבודה

כחלק מהתהליך המתבקש בעבודה על העלאת מופע מתבקשים הילדים להתנהל בצורה מסויימת של אחריות שאולי לא מוכרת להם מחיי היומיום שלהם (הגעה לחזרות בזמנים קבועים, למידת טקסטים,שימוש בזיכרון לטווח ארוך,בניית סדר עדיפויות בלו"ז היומי ועוד) בנוסף להתנהלויות מוכרות כמו: הפגנת תסכול רב כשעולה קושי עם שפה והבנת הנקרא בדרכים מילוליות ואף לעיתים באלימות פיזית במגע עם ילדים אחרים שלא מסביבתם ה"טבעית" (בדומה להתנהלות בבית הספר).

לכן בעבודה כבמאי המופע מצאתי את עצמי חושב על אפשרויות שלא באות בחשבון בדרך כלל בעבודה על מופע "רגיל" כמו: קיצור טקסטים ופישוטם לשפה קלה עפ"י רמת הילד/שחקן (מפאת אילוץ קוצר הזמן הנדרש להעלאת המופע). האפשרות ששחקן שלא יצליח ללמוד את כל הטקסטים בע"פ יוכל אף לעלות בערב המופע על הבמה עם כרטיסיות טקסטים ככלי עזר לשיפור טכניקות שליפה מזיכרון,ומתן לגיטימציה להתמודדות עם הקושי, יחד עם זאת קיים האתגר שב"עימות" עם מילים חדשות או עם לימוד הגיה נכונה של מילים עם דגש על הבנת הטקסט הנקרא, עבודה על "פחד במה" והעלאת ביטחונו העצמי של הילד.

ניתן דגש גדול על החשיבות של המחויבות לעניין הן בפני ההורים והן בפני הילדים, דבר שיוצר עבודה משותפת על גבולות ברורים מבחינת לוח הזמנים ואף מבחינת האחריות המוטלת על הילד הנמצא במסגרת- הפקה.

במהלך העבודה אף ניתנת האפשרות לפרוק את התסכולים העולים בין אם מתוך קשיי קשב וריכוז או אם מתוך קושי/תסכול אחר ע"י תנועה מונחית בחלל העבודה כמו הליכה על הבמה או קפיצות ונשימה מודעת.

עבודה על הפעלת כמה "מנגנוני הפעלה" או אינטליגנציות (עפ"י אלבאום) דרך ביצוע מטלה מוטורית (הליכה) יחד עם קריאת הטקסט או שליפתו מהזיכרון מה שמאמן את הילד לנצל את הפוטנציאל הטמון בכל אינליגנציה בצורה הטובה ביותר.

אוכל לומר כי כגודל ההשפעה של התהליך על הילדים כך גודל ההשפעה על הנאמנים.

בתהליך זה אני לומד את ההתנהלות שלי אל מול חברי הנאמנים גם מתוך תפקידי כבמאי ההפקה\ עם המשמעות הסמכותית שבדבר, מול הילדים ומול הנאמנים כעובדי הפקה.. בחלק זה למדתי רבות על דרכי יצירת קשרים מקצועיים עם כל נאמן ונאמן וכן על ההתנהלויות של כל אחד ואחד מאיתנו במצבים משתנים עפ"י דרישות ההפקה.. למשל, איפה נמתח ה"גבול" שבין איגי הנאמן ואיגי הבמאי והידיעה שעם כל האחריות להפקה המונחת על כתפי, האחריות לעבודתם של הנאמנים והאחריות לגביה מונחת על כתפיהן של המנהלות ולא שלי, דבר שדרש ממני מאמץ בשחרור האחריות הנ"ל.

יכולתי לצפות בדפוסים שלחלק מהנאמנים יש קושי בשינויים כמו תכנון זמני חזרות ועמידה בזמנים עם פחות גמישות. יכולתי לראות את הקושי שבקבלת מרות וביקורת ממני כשווה מעמד בהיררכיה המקצועית(עצם היותי נאמן).

ככל שעובר הזמן ותאריך העלאת המופע מתקרב, מתאפשר לי לראות תפקודים של נאמנים שונים אל מול הלחץ העולה וגואה, מצד אחד ניתן לראות את המקום המוותר ודורש "להוריד" מעט מעומס האחריות ומצד שני, בין כל המכשולים ה"מונחים" לרגלינו יכולתי להבחין בהתגייסות הנאמנים למטרה ולקיחת אחריות לתפקידם באופן רציני יותר מאשר בתקופה בה ההפקה היתה בחיתוליה ובמיוחד לאחר הסרת האחריות שלי מתפקודם שלהם והתמקדות שלי בביצועים וביכולות של הילדים המשתתפים בהפקה.

נראה כי ברוב המקרים וברוב הזמן העבודה נעשית ממקום יותר נעים וכי החיכוכים הם מקרים נדירים יותר ויותר.

הקדמה

אני כותבת שורות אלה במהלך של חזרות למחזמר "הקוסם מארץ עוץ" שייתקיים בעז"ה בתאריך 7/09/2009 בהיכל התרבות בירוחם.

כמנהלת תוכנית פותחים עתיד של הסוכנות היהודית בירוחם אני שמה לי למטרה לקדם את ילדי התוכנית ומשפחותיהם ואת קבוצת הנאמנים שעבורי הם גולת הכותרת שהעצמתם ועוצמתם מקרינים על איכות העשייה הערכית -חינוכית אותה אנו מבצעים מידי יום ביומו.

המסע לקראת העלאת המופע " הקוסם מארץ עוץ " הוא התגשמות חלום עבורי . זה תקופה ארוכה אני מחפשת דבר שיוכל לחבר את קב' הילדים וקבוצת הנאמנים סביב עשייה שתוקדש למען העיר-עירנו ירוחם.

בתהליך העבודה נחשפנו לתהליכי העצמה ,חיזוק ביטחון עצמי, פיתוח כישוריםויצירתיות הן מצד הנאמנים והן מצד הילדים.

הנאמנים והילדים מצויים כיום בעבודה אינטנסיבית ויצירתית למען הרמת המופע.

התהליך מתועד ביומן אותו כותבים לסירוגין הנאמנים המובילים את ההפקה,ושחלקים ממנו מובאים כאן בפניכם כהבנה שישנה חשיבות עצומה בשיתופכם בתהליך אותו אנו חווים.

מידי שבוע נעביר אליכם רשמים מיומן מסע! איזה מסע? המסע לארץ עוץ!

בהזדמנות זו ברצוני להודות לאותם ילדים שבזכות כשרונם והיצירתיות הטמונה בהם תורמים לכך שהמופע קורם עור וגידים.

ולקבוצת הנאמנים שלי שבזכותם ובזכות המופע נרקם עוד חוט במארג החוטים שעושה אותנו לקבוצה מובילה ומשפיעה בירוחם.

וכמובן לכל השותפים שמאפשרים את הרמת המופע תוך פרגון מלא לעשייתנו(רפי וצוות מתנ"ס ירוחם על כל עובדיו,עמיר וצוות החת"ר, ראש המועצה -מר עמרם מצנע,אגף שפע)

ותודה נוספת וחשובה ביותר למטה פותחים עתיד על התמיכה ברעיון והבאתו לידי ביצוע ולאחת והיחידה נילי אברהמי - מנהלת שותפות 2000 - ירוחם- מיאמי .

תודה ,

ונתראה במופע...

תמי בוחבוט מנהלת פותחים עתיד ירוחם